גמ' כתיב ונטעתם כל עץ מאכל וכו'. ברייתא היא בת''כ וכדפרישית במתני':

מעתה וכו' ת''ל עץ מאכל. כלומר דפריך אי ממשמעות דעץ מאכל קא דריש מעתה קשיא מנא לן למידרש לקולא אימא איפכא ולחומרא דעץ שהוא עומד למאכל אפי' חישב עליו בשעת נטיעה שיהא לסייג יהא חייב בערלה ולהכי ת''ל עץ מאכל שהולכין אחר עץ שהוא למאכל ולא אחר דעתו שחישב עליו לסייג:

חוץ מן הזית ומן התאנה. וכדמפרש טעמיה דר''מ כדעתיה דקאמר בפ''ו דכלאים בהל''ד דכל אילנות נקראין אילן סרק חוץ מזית ותאנה והלכך ס''ל נמי דבזית ותאנה דחשיבי לא מהני בהו מחשבת פטור:

תני. בברייתא בשם ר''מ כל האילנות באין למחשבת פטור. כלומר אם בתחילה נטע אותן שיהו לסייג ולקורות וזהו נקרא מחשבת פטור שאע''פ שהן בני אכילה מחשבתו שחישב לסייג ולקורות פוטר מן הערלה:

אמר ר' זעירא. היינו טעמייהו דבמשנה הסדר של נטיעתם למאכל הוא דמיירי שבזה ניכר שאין דעתו שיהא אילנות הללו למאכל אלא לעצים כגון שהוא רוצף האילנות רצופין זה אצל זה ואין זה הסדר של נטיעת אילנות למאכל שדרכן לנטוע אותן מרווחין שלא יקלקל אחד את חבירו ומשינוי הסדר נראה שאין דעתו אלא לעצים להסקה וכן לקורות מיירי במשפה שכן דרכן של אילנות העומדות לקורות שמשפין אותן כדי שיתעבו וכן אם הוא נוטע לסייג מקום הסייג מוכיח עליו שאין דעתו אלא לכך שאם לא כן לא היה נוטע במקום שעושין סייג סביב האילנות אלא שדעתו שהן עצמן יהיו לסייג ולפיכך לא מחלקי רבנן בין ראוי לכך ובין אינו ראוי לפי ששינוי הסדר מוכיח על זה לעולם:

יאות וכו'. ופריך הש''ס שפיר קאמר רשב''ג דמסתבר טעמיה ומ''ט דרבנן דלא מחלקי כן:

תני. בת''כ שם ובתוספתא ריש מכלתין דרשב''ג פליג אהא דקאמר הת''ק סתם הנוטע לסייג ולקורות פטור וקאמר רשב''ג בד''א שפטור בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם כלומר שניכר ונראה שאותו האילן ראוי לסייג הוא או לקורות או לעצים להסקה אבל אם נטע דבר שאינו ראוי לדברים הללו חייב בערלה שמסתמא למאכל הוא:

ר' יונה למד דבר מסופו. משום דלא ניחא ליה לשנויי כדר' יוסי דאי כדקאמר שילמד דבר מתחילתו אכתי קשיא אימא דלחומרא הוא דאתא דאי לאו קרא דעץ מאכל ה''א איפכא דקרא דלא יאכל מלמדנו שלא יאכל את שהוא נטוע לאכילה ולאפוקי שנטע לסייג ולקורות ואע''ג דבר מיכל הוא וקמ''ל קרא דעץ מאכל לומר דאותו עץ דבר מיכל הוא חייב הוא לעולם ואפי' חישב עליו שיהא לסייג ולקורות הלכך קאמר ר' יונה דעל כרחך ילמד הדבר מסופו מהא דכתיב אבתריה ובשנה החמישית תאכלו את פריו א''כ כבר אנו יודעין שבעץ מאכל הכתוב מדבר ומה ת''ל עץ מאכל והשתא ליכא למימר דלחומרא הוא דאתא דא''כ לישתוק קרא מיניה ואנו יודעין דלעולם חייב הוא כל מידי דבר מיכל מדכתיב לא יאכל והוא מיותר דהא כתיב אבתריה ובשנה החמישית תאכלו מכלל דמעיקרא אסור באכילה אלא ודאי מדכתב עץ מאכל ללמדינו דנידרש לקולא את שהוא נטוע למאכל וכו':

ילמד דבר מתחילתו. כלומר מתחילת הפרשה למדין אנו דהאי עץ מאכל מיותר הוא דממשמע דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל א''כ וכי אין אנו יודעין שבעץ שיש בו מאכל הכתוב מדבר ומה ת''ל עץ מאכל אלא ללמדנו את שהוא נטעו למאכל חייב ואת שהוא נטעו לסייג ולקורו' ולעצים פטור דאי לאו הכי לשתוק קרא מיניה אלא ש''מ דלמידרש לקולא הוא דאתא:

ר' יוסי אומר ילמד דבר מתחילתו. ר' יוסי אמורא הוא חבירו של ר' יונה דלקמן ותרווייהו קאי לתרץ האי קושיא דלא כס''ד דממשמעות לישנא דקרא קדריש אלא דמיתורא דקרא דרשינן ומר קאמר דילמד דבר מתחילתו ומר קאמר ילמד דבר מסופו וכדפרישנא לקמן:

ר' יוסי. מוסיף ואומר אפי' אם אמר שיהא צד הפנימי של האילן למאכל וצד החיצון לסייג הפנימי שהוא למאכל חייב והחיצון שהוא לסייג פטור ולא אמרינן מכיון שיש באילן הזה למאכל יהא כולו חייב ומסקינן בגמרא דלכ''ע הוא דפטור בנוטע לסייג ולקורות מיתורא דקרא קדרשינן דעץ מאכל מיותר הוא דהא כתיב אבתריה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל וא''כ באילן מאכל הכתוב מדבר ולא באילן סרק ומה ת''ל עץ מאכל אלא ללמד את שהוא למאכל חייב ואת שהוא לסייג פטור ולר' יוסי אפי' אמר הפנימי וכו' והלכה כר' יוסי:

מתני' הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. בת''כ פ' קדושים ומייתי לה בגמרא דדריש מדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל פרט לנוטע לסייג שיהא סייג וגדר להגינה או שנוטע לקורות ולעצים פטור מן הערלה:

א''ר מתיה מן דבתרתה. ממקום ששמו דבתרתה היה ופליג דס''ל דאם הוא במקום שאין רוב משמרין אפי' לא חישב עליהן בפירוש שיהו לסייג ולקורות פטור מן הערלה משום דסתמן אינו מקפיד עליהן והוי כמו שנטען מתחילה לכך ולר' מתיא האי מ''ד דס''ל חייב כרב חסדא הוא דמוקי ליה ואפי' בשנטען בתחילה לשם רימון עד שיהא במקום שרוב משמרין פירות הללו:

אלא אפי' במחצה משמרין וכו'. כלומר אלא דלא תימא הכי שאפי' במקום דמחצה על מחצה הוא שיש שהן משמרין הפירות הללו ויש שאינן משמרין אפ''ה חייבין הן בערלה:

ר' יונה בעי. על הא דאוקי רב חסדא למ''ד חייב במקום שנהגו הרוב להיות משמרין דאם במקום שמשמרין פירות של אלו מיירי למה לי חישב דקתני שנטען לשם רימון דמשמע דוקא שאנו יודעין שבתחילה חישב לנטוע אותן לאכילת פירותיהן הא ודאי אפי' לא חישב ולא גלה דעתו בפירוש חייבין הן בערלה דמסתמא נטועין הן לאכילת פירותיהן דכי כך אנו אומרין זית ותאנה עד שיחשוב עליהן בתחילה שנוטע אותן לאכילה בתמיה והא דנקט זית ותאנה מפני שהן החשובין ביותר לענין זה לד''ה דלר''מ דלעיל לא מהני בהו אף שחישב עליהן לסייג ולקורות וה''ה לכל אילנות אליבא דרבנן וכלומר וכי צריך מחשבת אכילה להתחייב בערלה אנן לא אמרינן אלא איפכא דלענין פטור הוא דצריך מחשבה שאם חישב בתחילה ליטע אותן לסייג ולקורות הוא דפטור אבל בסתמא פשיטא שהן חייבין דלאכילה הוא דנטען:

רימון שנטעו לשם רמון בנות שקמה וכו' צ''ל. ולגי' הספר בנות הדס אפשר לפרש דהיינו הך וקראו לשקמה כן על דרך דאמרינן עשרה מיני ארזים הן כדכתיב אתן במדבר ארז שיטה הדס וכו' ואדברי ר''ש בברייתא דלעיל הוא דקאי הכא דס''ל אין לך בא למחשבת פטור אלא שלשת המינין בלבד רימון ושקמין וצלף וקאמר הכא שאם נטען מתחילה לשם מאכל אפ''ה אשכחן דפליגי בהו תנאי אית תנא תני חייב וכו' ומפרש להו רב חסדא. מ''ד חייב במקום שרוב משמרין. שרוב בני אדם דרכן להיות משמרין פירותיהן של אלו האילנות ומהני בהו מחשבת האכילה שנטען בתחילה לכך וחייבין בערלה ומ''ד פטור במקום שאין הרוב משמרין פירות של אלו והואיל ואין מקפידין על הפירות אינן חשובין אלא כנוטע לסייג ולקורות ופטור מן הערלה:

מהו שיהו אסורין. פירות שעל האילן של סייג משום גזל ומתמה על בעל הבעיא וכי בשביל שהן על האילן של העומד לעצים לא יהו אסורין משום גזל וכי עצים עצמן אינן אסורין משום גזל וקאמר דמה צריכה ליה למיבעי כגון אילן תותיא אילן שמגדל התותים והן פירות הגדלין על אילן סנה דלית בהן ממש ולא חשיבי ובכגון אלו קא מיבעיא ליה אם עשה האילן הזה לסייג מהו שיאסרו התותים משום גזל דאפשר דהבעלים מקפידין עליהן שרוצין שיתקיימו ושיתחזק הסייג ולא אפשיטא:

והיידא אמר דא. כלומר אלא מאיזה מקום הוא דיליף ר' הילא דפטורין מן המעשרות מן הדא דתנינן בברייתא והובאה לעיל בפ''ק דמעשרות בסוף הל''א על הא דתני בתוספתא שם כל שתחילתו אוכל ואין סופו אוכל כגון המקיים ירק לזרע חייב בתחלתו ופטור בסופו ומפרש הש''ס התם מה אית לך כלומר ובהי גוונא מיירי כהדא דתני בברייתא אחריתא והיינו דמייתי לה הכא המקיים מלאה של כרוב לזרע כלומר שמקיים ערוגה מלאה של כרוב עד שיתגדל בהן הזרע בטלה דעתו דאע''ג דהזרע עצמו אינו מתחייב במעשר שהוא מזרעוני גינה שאינן נאכלין ופטורין מהמעשרות מכל מקום כאן שמקיים כל הערוגה בשביל הזרע בטלה דעתו וחייב במעשרות ואם הן קלחין יחידין שקיימן לזרע לא בטלה דעתו ופטורין ממעשרות וא''ר יונה התם עלה והוא שליקט ירק כלומר הא דאמרינן ברישא דבטלה דעתו ואע''פ שמקיים כל הערוגה לזרע חייבין הן במעשרות דוקא באלו שליקט אותן בעודן ירק וחייבין הן אע''ג שהיה רוצה לקיימן לזרע אבל אם לא ליקט כלל מהירק אלא שהניח את כולה עד שיתקשו ויתגדל הזרע בתוכן וכי כך אנו אומרים שעצים חייבין במעשרות בתמיה אלא דבכה''ג ודאי פטורין הן מן המעשרות והשתא מהכא הוא דיליף ר' הילא דה''נ מכיון שאין מקיים את האילן אלא לעצים פטורין הפירות ממעשרות ואע''ג שאין להאילן גורן אחר למעשרות כמו התם במלאה של כרוב:

שנייא היא. כלומר דפריך עלה דמכוסבר לאו ראיה הוא לדר' הילא דשאני בכסובר שיש לו גורן אחרת להתחייב במעשרות והיינו הזרע והואיל שיש בו חיוב מעשרות לפיכך הירק הוא פטור דלא זרעו אלא בשביל הזרע וזהו גרנו למעשרות אבל הכא למה יפטרו הפירות שמשמר אותן מחיוב מעשרות ואין כאן גורן אחר למעשרות:

ר' הילא בשם ר' יוסי. דקאמר פטורין ממעשרות טעמיה דיליף מן הדא דתנינן לעיל בפ''ד דמעשרות כוסבר שזרעו לזרע שלא חישב עליו אלא בשביל הזרע ירקה פטור ממעשרות דלא אחשבי' ליה וה''נ מכיון שלא נטע האילן אלא לסייג ולעצים פטורין הפירות שעלו בו מן המעשרות:

מהו שיהו חייבין במעשרות. אמתני' מהדר דבנוטע לסייג ולקורות פטור הוא מן הערלה ומהו הדין לענין מעשרות אם אותן הפירות שעלו באילן הזה חייבין הן במעשרות או לא וקאמר דתליא בתפלוגתא דר' בא בר ממל ור' הילא דפליגין בהמשמר פירותיו לעצים כלומר שמשמר את הפירות שהן על האילן שנטוע הוא לעצים דר' בא בר ממל מחייב אותן במעשרות כדמפרש טעמיה דיליף מן הדא דאמרינן לעיל בריש מעשרות ובכמה מקומות דהפקר פטור מן המעשר דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וכו' היא לקט וכו' כלומר דחדא טעמא אית להו דכל מתנות עניים וההפקר פטורין הן ממעשרות שידך ויד הכל שוין בו והלכך ס''ל לר' בא דהכא דמשמר הוא פירותיו אע''פ שהן על אילן שהוא לעצים חייבין הן במעשרות דלאו הפקר נינהו:

תני. אידך בשם ר''ש אין לך בא למחשבת פטור אלא באלו שלשת המינין בלבד רימון ושקמים הן אילני תאיני היער והצלף דבאלו מהני בהו מחשבת פטור אם חשב אח''כ עליהן לסייג ולקורות דאינן חשובין כל כך כמו שאר אילני מאכל שהדין בהם שאפי' נטען בתחילה לסייג ולקורות לא מהני בהו מחשבת פטור ופליגי ר''מ ור''ש אסתמא דמתני' דמשמע דכל האילנות באין למחשבת פטור ולר''מ כדאית ליה ולר''ש כדאית ליה והאי רימון דקאמר ר''ש לאו רימון דקרא הוא שהרי הוא אחד מן המינין שנשתבח' בהן ארץ ישראל אלא אילן שגדלין בו הרימין הוא ומין אחר הוא זה כדתנן בפ''ק דכלאים השיזפין והרימין אע''פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה: